ניבה גנז - סיפור חיים

ניבה גנז

בת לשושנה ויפתח , אחות לבר, אדר ועמית . נהרגה בתאונת דרכים ליד קרית שמונה .

בשבת יפה ב – 4/12/04 בשעה 16.50 אחרי הצהריים, בעת שחזרה עם חברים מטיול

ברמת הגולן. מכוניתם עצרה ליד האנדרטה לחללי "ליל הגלשונים" בכניסה למנחת גיבור.

ניבה התחילה לחצות את הכביש , בסך הכל רצתה לקנות סיגריות בקניונית , ולא הצליחה !!

נהג מרג'ר דרס אותה באמצע הדרך. כל כך צעירה וכל כך אוהבת את החיים .

נקטפה פתאום באמצע הדרך ... ס..ת...ם.. 

ניבה נולדה בקבוץ מסילות שבעמק בית שאן ב – 22/1/78 , בת בכורה ליפתח ושושנה .

נכדה בכורה לאיציק ושולה גנז ( בקבוץ בית אלפא) , נכדה רביעית לצפקה וסלק הורוביץ

( בקבוץ מסילות ). את שנות ילדותה ונעוריה עשתה בקיבוץ , ככל נערה רגילה. 

למדה בבית הספר היסודי בקבוץ, בכיתה ז' עברה ללמוד ב"מוסד חינוכי גלבוע".

בהיותה בת 15 וחצי עזבה עם המשפחה את הקיבוץ לכפר תבור ועברה ללמוד

בבי"ס כדורי. באותן שנים היתה ניבה חברה בארגון נוער ערבי יהודי " נוער שר שיר אחר"

בו קיבלה חיזוק להשקפת עולם הומניסטית – חילונית הדורשת צדק ושוויון זכויות של

האזרחים הערבים בארץ ודוחה את הכיבוש . שם הכירה את איתי אילת , שהיה חבר שלה

במשך יותר משנתיים וחבר'ה נוספים מאזור חיפה והקריות . 

השקפת עולם זו הביאה אותה לסרב לשרת בצבא. עם הגיע מועד גיוסה היא פתחה

בהליכים לשחרורה מהצבא על רקע של פציפיזם וסירוב לשרת בצבא כובש.

את ההורים היא לא שיתפה בתוכניותיה , אלא רק לאחר שהדבר היה לעובדה מוגמרת. 

מכאן , נסללה בפניה הדרך , ללכת בכיוון שבחרה לעצמה בחיים – לעזור לנוער במצוקה.

היא הלכה לשרת בשרות לאומי במסגרת עמותת " שלומית ". במשך שנתיים שרתה בפנימיות .

קודם בפנימייה של ויצ"ו, "אחוזת ילדים" ומאוחר יותר בזיכרון יעקב בפנימיית "רננים" .

השרות הלאומי חיזק בה את תפיסות הצדק והדרישה לשוויון הזדמנויות לבני האדם באשר הם.

היה לה ברור שהיא תלך ללמוד עבודה סוציאלית , בה ראתה את ייעודה.

במהלך השרות הלאומי הכירה את אילן לוקצקי, שהיה באותה עת מדריך בפנימיית רננים,

והם התחילו את חייהם המשותפים. 

במהלך השנים הבאות עברו ניבה ואילן מספר תחנות . היא עברה לגור בעין גדי ,

שם היו היא ואילן מדריכים חברתיים , מאוחר יותר "נדדו" לתל- אביב ,

גרה בדירה שכורה ביחד עם אילן וחברים נוספים מתקופת עין גדי ,

ועבדה בחברת פרטנר , כמוכרת בנקודת שרות של אוראנג' במשך כשנתיים. 

בשלב מסוים החליטו ניבה ואילן לעלות לצפון, לקריית שמונה, כדי ללמוד במכלל תל – חי.

הם גרו תקופה קצרה בקריה, ניבה המשיכה לעבוד באורנג' ואילן התחיל את לימודיו

במכללת תל- חי. . אחרי זמן קצר עברו לגור בקבוץ "משגב עם" שם מצאו את מקומם ביחד

עם חבורה גדולה של סטודנטים נוספים.

במשגב עם , ביחד עם אחיו של אילן , טל ושגיא וחברים טובים הם קיימו אורח חיים

של קיבוץ עם ארוחות ערב משותפות , קבלות שבת "המוניות",

טיולים בואדיות ויחסים חמים וחבריים. 

ניבה אהבה את האוויר של משגב, את האווירה ואת החברים והייתה מאושרת.

לאחר לא מעט התלבטויות וחיפושי דרך, התחילה את לימודיה בשנת תשס"ה ,

במכללת צפת במסלול של עבודה סוציאלית . 

היא הספיקה ללמוד שמונה שבועות בלבד, שמונה שבועות שבהם גילתה מחדש

את הצימאון ללמוד ולדעת , הכל היה לה מעניין , והיא התאהבה במכללה ובחוג

לעבודה סוציאלית. אנשי הסגל , המורים ובמיוחד תמר שלזינגר ראש החוג

היו לה למצפן ולמורי דרך. עד אותו רגע ארור שקטע את חייה.

ניבה היותה ילדה של "קצוות ". את גיל ההתבגרות התחילה כבר בהיותה בת עשר.

היא לא אהבה אתת הלמודים ואת בית הספר. החיים הקיבוציים, החבר'ה על הדשא –

לא היו חלק מאהבותיה. היא אהבה מוסיקה בכלל ובמיוחד מוזיקת רוק כבד Guns & Roses ,

היו מושא להערצה . היא ידעה את כל מילות השירים שלהם, נסעה לכל הפסטיבלים.

לפסטיבל ערד הגיעה כבר כשהיתה בת 4 , עם חברות , ורק כשהגיעה לשם טלפנה לספר

להורים היכן היא נמצאת – כדי שלא יעמדו בדרכה. 

שנות ההתבגרות שלה לא היו קלות, עישנה סיגריות – בסתר, כתבה הרבה שירים – למגרה,

פיתחה חוש בקורת וציניות מחרידים , אהבה אהבות בסתר וחלמה על כאלו שלא יכלה להשיג.

מעט חברות טובות ליוו אותה בשנות ההתבגרות הסוערות, דלית מרין מקבוץ מסילות ,

קרן רודד מבית השיטה, ונעמה שרייבר מניר דוד – איתה היא נשארה בקשר הדוק במשך

כל השנים. ההליכה בקצוות , אף פעם לא במינסטרים, הביאה אותה לבחון ולבדוק עמדות

והשקפות , היא לא קיבלה דברים כמובן מאליו. אהבה את השקט והיופי של המדבר בהיותה

בעין גדי , וחיפשה את השקט והטבע גם בהליכתה לצפון. את החיים בעיר הסואנת –

בתל אביב, מיצתה עד מהרה, והמשיכה לחפש את עצמה. היה לה ברור שחיי העיר הגדולה -

לא יהיו חייה. 

ניבה הייתה אחות גדולה לעמית, שנולדה כשיא הייתה כבר בת שש עשרה וחצי. עמית אהבה

את ניבה והעריצה את אחותה הגדולה. הן היו מדברות הרבה בטלפון , ובחופשים היו נרקמות

תוכניות לבלויים משותפים. עם בר – אחיה , היו להם חיבורים חזקים "ללא מילים".

הם קראו את אותם ספרים , ראו את אותם סרטים , שמעו את אותה המוסיקה .

ניבה היתה אחותו הגדולה ומושא להערצה – גם כשלא תמיד ידעה. עם אדר – אח נוסף ,

היו לה יחסים אחרים. 

ניבה אהבה מאד את "הנסיך הקטן" ספר זה הפך למוטיב מרכזי בחייה מתוך דברים

שכתבה שושנה ( אמא של ניבה ) אחרי מותה . 

ניבה הייתה כאותו נסיך קטן נאמנה לעצמה - חיפשה באומץ שתשובות לשאלות הכי קשות........

זקוקה לנחמה – חיפשה נואשות יד שתושיט לה לעזרה ... רצתה להיות מועילה – למישהו.. למשהו...

עטתה קוצים כדי לתת לעצמה הרגשת בטחון ... ידעה לראות את היופי בדברים

הסמויים מן העין . הבינה שדברים יפים הם גם מועילים. הייתה שבירה עד אימה ...

עובר אורח יחשוב שהיא כמו כולם

אבל בשבילנו היא פרח מיוחד במינו

מפני שהיא הפרח שהשקינו...

מפני שהיא הפרח שכיסינו בכיפת זכוכית..

מפני שהיא הפרח שהגנו עליה בפרגוד – כשרק יכולנו...

מפני שהיא הפרח שהקשבנו לקינות ולהתפארויות שלה

ואפילו לשתיקות שלה – לפעמים....

מפני שהיא הפרח שלנו ... 

ושוב אוחזת בנו הצינה המקפיאה של הרגשת אובדן שאין לה תקנה.

אינני יכולה לשאת את המחשבה ששוב לא אשמע את קולה.

היא היתה בשבילנו כמעין במדבר,

לפעמים גולשת , סוערת, מפכה

ולעיתים בלתי נראית.. נסתרת 

מתוך מחברת השירים של ניבה – כמה קטעים 

לילה אחרי לילה עומדת בחלון

רק בשביל לראות כוכב נופל

ולבקש ממנו אותך.

אבל הלילה

הלילה השמים מעוננים ,

ואין בהם שום כוכבים

ויודעת שזהו... נגמר 

ואתה לא תבוא יותר.

וחושבת איפה טעיתי

ויודעת שרק בזה שקיוויתי

אבל מה עוד יכולתי כשכל כך רציתי.

 הלילה השמים מעוננים,

ואין בהם שום כוכבים

וכל מה שנשאר זה לחכות למחר. 

ארבע קירות ודלת

תמיד סוגרים עלי בחנק

שלושים ילדים מבזבזים שם בפנים את החיים

מול מורה משועמם מלא בתסכולים אישיים

וכבר לא אכפת אם היום או מחר

וכבר לא משנה אם אוהבים או שונאים

יושבים בכיתה ומשתגעים

יושבים בכיתה ומתאבדים

כל יום כל שעה תמיד יהיה שם מישהו

מול הלוח עם הגב לכיתה

שיכתוב שאלות לעוד בחינה

יקרב אל הסוף עוד ילדה

לוח ירוק , כסאות בצהוב

כל אלו צובעים את חיי באפור

גורמים לי לאבד את הלבן, הטהור

לומדים לרמות ולשקר

כי אין בררה אף אחד לא רוצה להיכשל

ואיך אפשר להיות חברים כשכולם יודעים

שאין בררה כולם כמו במרתון ביניהם מתחרים

ובסוף , כולם מתים

כל יום, כל שעה תמיד יהיה שם מישהו

מול השולחן עם הפנים לכיתה

שיעיף עוד תלמיד או תלמידה

יקרב את הסוף לעוד ילדה.

ילד

ילד יפה של צחוק ושל אור,

ילד יפה של חושך ודרור

ילד מתוק של פציפיזם טהור.

ילד תמים של מחשבות על שלום,

ילד נפלא שלא "שם" על לאום

ילד יפה, ילד חלום .

אבל הצבא לא ויתר על אותו ילד קטן,

הצבא רצה להכניס אותו לכבשן

להפוך גם אותו לחייל מן המניין.

להם לא היה אכפת שהוא לא כמו כולם ,

שהוא לא מסוגל להרוג למענם

להתמודד עם כזה מין עולם.

והוא כזה ילד טוב –

החליט ללכת ולנסות, לא לחשוב

לנסות ולשכוח איך זה לאהוב

והכל כדי לא לפגוע בהורים,

כדי לא לריב עם חברים,

כדי שלא יחשבו שלא אכפת לו מאחרים

אבל ילד כזה לא יכול לשחק בכובש,

ילד כזה לא מתאים למדים שהוא לובש,

ילד כזה לא מסתדר עם אש,

ילד כזה צריך את האהבה,

ילד כזה צריך את שלמות המחשבה

צריך אפשרות לחפש את התשובה.

ואמא שלו חשבה שהוא צריך לצאת מהבועה

לא רצתה בעיני חברותיה להראות כנועה,

לא יכלה להבין עד כמה היא טועה

כי היא, היא אף פעם לא היתה שונה,

תמיד היתה חלק מן התמונה,

הייתה מוכנה לעשות הכל בשביל המדינה.

 ואז הוא החליט שיותר הוא לא יכול

שדי, גמרנו נמאס לו מהכל

הוא לא יסכים יותר שיזרו בעיניו חול.

ואז כשכולם באוהל הלכו לישון 

הוא פשוט תקע לעצמו כדור בגרון

ועכשיו הוא קבור בתוך ארון. 

הם לא באמת מאמינים ....

 במרכז האוהל עומד לו הליצן העצוב

הוא זורק ארבעים כדורים ותופס את כולם

הוא נוהג במכונית בלי ידיים

הוא קופץ, כמעט נוגע בשמים

וכשהוא יורד מהבמה כולם מוחאים לו כפיים

והוא מאחורי הקלעים מביט בהם

חושב לעצמו כמה הם טיפשים

כמה תמימים .

איך הם באמת מאמינים.

הוא יוצא החוצה אל הלילה הקר

כולם שם צוחקים, מאושרים

וילד שואל

אמא, נכון שליצנים אף פעם לא בוכים ?

והוא מביט בהם

חושב לעצמו כמה הם טיפשים

כמה תמימים

 האם הם באמת מאמינים ?

בבית הקר

מוריד את האיפור , שוטף פניו

רק הוא והמוסיקה . לבד .

 ואז הוא מבין –

הם לא באמת מאמינים. 

ספור שכתב בר (אח של ניבה)

מצפור מצוק רמים